הייתי בת שש־עשרה כשזכיתי במקום הראשון באולימפיאדה לאסטרונומיה וחקר החלל שנערכה באוניברסיטת תל-אביב. אם תחפשו בעיתונים מאותה תקופה – שנות התשעים של המאה העשרים – תמצאו סיקור של התחרות. הייתי צעירת המשתתפים בגמר, והבת היחידה, מה שהפך אותי לאייטם מבוקש. העובדה שהייתי יפה כנראה לא הפריעה. בכספי הפרס רכשתי פריט לא שימושי בעליל: טלסקופ ניוטוני, הגדול ביותר שיכולתי להרשות לעצמי. לא היה לו כיוונון אוטומטי, והפכתי מיומנת באיתור ידני של העצמים שאפשר היה לראות מהגג העירוני של בית הוריי: ערפילית הטבעת בקיץ, צביר כדורי או שניים, כוכבי הלכת במועדם.
התלהבות ראשונית דועכת, כידוע, אקספוננציאלית, ומתייצבת על ערך נמוך וקבוע. בהדרגה הפסקתי כמעט להשתמש בטלסקופ, אלא אם באו אורחים או שאירוע אסטרונומי מעניין הצדיק את הטרחה. שני התרחישים היו נדירים. לקראת סוף השירות הצבאי שלי שוב הייתה למכשיר עדנה, כאשר השביט הייל-בּוֹפּ חלף במערכת השמש וקישט אותה למשך חודשים ארוכים בזוהר החלקיקים המיוננים שבזנבו, לפני שיצא לאלפיים שנות גלות ממערכת השמש. במאי 1997, בשיא המופע המרשים של השביט, עליתי לגג עם הפילטרים החדשים שרכשתי במיוחד לכבודו.
"כשתהיי מוכנה, תקראי לנו לראות," אמר אבא. חיבקתי את הטלסקופ הלבן, הגדול, והצבתי אותו על הגג, פונה בכיוון הכללי של השביט. הסרתי את מכסה הפלסטיק של העינית, שנחלץ בקושי רב מהרגיל. בתוך המכסה היה דחוס דף נייר צהוב, מקופל. לא זכרתי ששמתי אותו שם. אף אחד חוץ ממני לא נהג לגעת במכשיר. מחשבה מוזרה עברה בי: מישהו השאיר לי פתק.
פתחתי את קיפולי הנייר, שהיה כתוב שורות צפופות. עיניי כבר הסתגלו מעט לחושך, אבל לא מספיק כדי לקרוא את הפתק. שבתי ונכנסתי הביתה, ממצמצת באור, הנייר בידי.
"הצלחת לכוון? רואים משהו?" שאל אבא, ששמע את הדלת המובילה לגג נפתחת.
"יש עננים, ננסה יותר מאוחר," המצאתי.
סגרתי את הדלת ונכנסתי לחדר העבודה של אמא, הסמוך ליציאה לגג. הפתק, דף שנתלש מבלוק שורות, היה כתוב בעט כדורי כחול. כמה מהמילים הודגשו בקו תחתי נחרץ. כתב היד היה מוכר:
מיכל, כותבת לך עצמך מהעתיד. ככה תדעי שזו האמת: כשהיית בת 12, בסוף-שבוע בצפון, בלילה על הערסל, הרגשת פתאום נוכחות מוזרה לידך. מעולם לא סיפרת לאף אחד. אני רוצה שתדעי שלא דמיינת. זו הייתי אני. זו הייתה הרצת ניסיון של מכונת הזמן.
אני מבקשת ממך לאתר אדם בשם סמואל ארון רוטברג. אני עובדת אתו, הוא בנה את המכונה שהביאה אותי לזמן שלך, לשנת 1997. בקיץ הקרוב תוכלי למצוא אותו בקליפורניה, מעביר בסופי שבוע הדרכות אסטרונומיה במצפה הרדיו של קלטק, OVRO. לפתק הזה יש המשך במחבוא שבחומה. בבקשה תשרפי את שניהם ותשמרי הכול בסוד מוחלט.
זו לא צמרמורת, מה שמרגישים כשדבר כזה קורה. זו מין חולשה של הרגליים, שמסרבות להמשיך לעמוד. התיישבתי על הספה הנמוכה, הארגמנית, וקראתי שוב. הצמרמורת הגיעה בקריאה השנייה, כאילו הדם מנסה לסגת מהעור והעצבים נזעקים.
נזכרתי בלילה שעליו כתבה. הייתי בכיתה ז' והתארחנו בבקתת נופש של חברים בגליל העליון. שכבתי לבדי בערסל. החושך המיוער המה צרצרים, נשיפות ציפורים, חריקות עצים. פתאום הרגשתי שאני לא לבד, כאילו נוכחות דוממת, מעליי ומימיני, צופה בי. לרגע לא העזתי להפנות מבט, וכשהבטתי לבסוף, ראיתי רק עצים באפלה. החוויה הייתה עזה, אבל משהו בתוכי סירב להאמין. הייתי בת שתים־עשרה, וכבר מבוגרת מכדי להתמסר לכמיהה, לאמונה שיש ביקום הרבה מעבר למה שאפשר לראות.
לא סיפרתי לאף אחד על הרגע ההוא.
על שולחן העבודה של אמא היה עט כדורי כחול מונח לצד בלוק כתיבה צהוב. כשהעזתי לנשום, כשהצלחתי לקום, דפדפתי בו עד שמצאתי דף קרוע. קירבתי אליו את הפתק. הוא התאים. גם הדף הבא היה חסר.
היא הייתה פה. היא נכנסה לבית הזה, ודאי בלילה. בחדר הזה כתבה לי את הפתק וטמנה אותו בטלסקופ, במקום שידעה שרק אני אמצא אותו, בתקופה הזו, בגלל השביט. מדרגות העץ בוודאי חרקו כשעלתה בהן. אולי אמא שלי שמעה, וקראה מחדר השינה, "מיכלי?" והיא ענתה, בקול ובאינטונציה דומים מספיק לשלי, "אני עולה רגע לגג, לילה טוב". אולי כך זה היה. לא ידעתי. הרגשתי את הדם בפניי מצטנן כשחשבתי – אישה זרה שהיא אני, כאן, אצלי בבית.
יש פתק נוסף, היא כתבה. ידעתי בדיוק איפה לחפש אותו, עוד עדות לכך שהיא אכן אני. לפני שנים מצאתי מחבוא זעיר – אבן רופפת בחומת האבן הנמוכה שהקיפה את הגינה שליד מגרש המשחקים, חבויה מאחורי השיחים. בת עשר, מוקסמת מכל דבר סודי או מסתורי, שלפתי אותה, והשתעשעתי ברעיון להטמין מאחוריה משהו למשך שנים, לשלוח מכתב בבקבוק אל העתיד. הנחתי בה אז מטבע של שקל. בפעם האחרונה שבדקתי – לפני שבע שנים בערך – הוא עדיין היה שם.
"אני יוצאת לסיבוב," הכרזתי וירדתי במדרגות.
"ומתי נראה את השביט?" שאל אבא.
"מחר."
לקחתי פנס משידת המגרות שליד הדלת ויצאתי. פנסי רחוב האירו את מגרש המשחקים. שיחי הלנטנה הדיפו ריח חריף כשנדחקתי ביניהם, מעמיקה אל הצללים. צפוף היה בין החומה לבין הצמחייה הסבוכה, אבל נדמה ששביל נרמס שם, טרי עדיין. כרעתי ושלפתי את האבן מהחומה. במחבוא היה מטבע של שקל, ודף צהוב מקופל.
המסר כאן הוא גורלי
ורק את תאמיני לי.
עדין מאוד אריג הזמן
והמשחק בו מסוכן.
האיש, בעוד עשרים שנה
יבנה/בנה את המכונה.
יש לו רעיון, ורק את הכלים
המין האנושי עדיין לא השלים.
את הבחור הנ"ל יש להמית
ואת תוכניותיו יש להצמית.
תקסימי את האיש, ולמדבר החם
תיסעו, בכוכבים תביטו שם.
ואז תיטשי אותו בלב שממה
לשאר תדאג השמש החמה.
37.238122, -117.818499
לא היה לי ספק, הטקסט המחורז היה פרי עטי. מקאמות מאולתרות כאלה, בחריזה רשלנית ובמשקל צולע, אהבתי לשורר לקהל השבוי של חבריי, ואפילו לא הייתי זקוקה לאלכוהול לשם כך. המסר היה ברור דיו בשבילי, ומעורפל מספיק לאדם שימצא אותו במקרה, אם מישהו היה מוצא.
לא מיהרתי לחזור הביתה. המשכתי לשוטט ברחובות הליליים, וניסיתי לסכם לעצמי את מה שהבנתי. אני מתבקשת למצוא את אותו סמואל ולהרוג אותו, וכך למנוע את בניית המכשיר המסוכן, שבאמצעותו נסעה עצמי-העתידית בזמן לפחות פעמיים – פעם אחת לבדיקה, כשהייתי בת שתים־עשרה, ושוב לאחרונה. המספר שהופיע בסוף השיר נראה כמו נקודת ציון. מאוחר יותר איתרתי אותה במפה: דת' ואלי, "עמק המוות", אזור מדברי לוהט בקליפורניה.
בדרכי הביתה, שני הפתקים מקופלים בכיסי, עלתה בדעתי שאלה. אם היא הצליחה להגיע לכאן ולהשאיר לי פתק, למה היא לא מחסלת את האיש בעצמה?
לא היו לי תשובות, רק השערות. למשל, אולי היא יכולה לחזור רק למקומות שבהם הייתה במהלך חייה; אולי אילו הייתה הורגת אותו בעצמה, הייתה גורמת לשינוי גדול מדי בקו הזמן ממנו באה, ולא הייתה מצליחה לחזור, ומי יודע אילו עוד השלכות היו לכך. מאוחר יותר, כשפגשתי את סמואל, הופתעתי לגלות כמה מדויקת הייתה ההשערה האחרונה, כמה חדה הייתה האינטואיציה שלי לגבי טבעם של קווי הזמן. סמואל לימד אותי שיציבות המסע בזמן תלויה בהפרש הכרונו-אנטרופיה, גודל פיזיקלי חדש שהוא הגדיר: אינטגרל שמשקלל את משך הסטייה מקו הזמן, עם מידת השינויים הבלתי הפיכים המתחוללים ביחס לקו הזמן המקורי.
אירועי הלילה נראים, כידוע, שונים מאוד לאור היום. כשפקחתי עיניים למחרת אל הבוקר שהאיר מבעד לווילונות הוורודים שבחדרי, תהיתי אם לא חלמתי את העניין כולו. את הפתקים לא מיהרתי להשמיד. נזקקתי להם כדי להשתכנע שלא הזיתי. ישבתי והבטתי בכתב ידי, שביקש, גם אם בשיר בסגנון טום בומבדיל, שאביא למותו של אדם זר. לא ידעתי מה לעשות. לא יכולתי להתייעץ עם איש. הלוואי והייתה לי דרך ליצור קשר עם עצמי-מהעתיד, להבין מאיזו מציאות מצמררת באה, אילו סכנות מחרידות ראתה בעבודתה לצד סמואל, שהובילו אותה לבקש דבר קיצוני כל כך, אבל הייתי לבדי. זו הייתה המשימה שלי בלבד. היה עליי לחקור ולגלות בעצמי, כמיטב יכולתי, ואת השאר להשלים בדמיוני. בלילות דיברתי אליה, התחננתי, ביקשתי שתבוא שוב, שתספר לי עוד, אבל שיערתי שאין לה דרך לשמוע את דבריי. השארתי לה פתק בחומה, וגם דף ועט שתוכל לענות, אבל איש לא נגע בהם.
כפי שהיא ידעה, אכן התכוונתי לנסוע בקיץ לארצות הברית. כרמל, חברתי הטובה מהתיכון, עמדה גם היא לקראת שחרור, ותכננה לנסוע בקיץ עם משפחתה לשנת שבתון בקליפורניה. התכוונתי לפגוש אותה שם, לשכור רכב ולצאת לטיול-אחרי-צבא בארצות הברית. רצינו לבקר בלאס וגאס ובדיסנילנד, לראות את עצי הסקוויה, ולבלות לילה בפארק העצים המעוקמים, המכושפים, המכונים עצי ג'ושוע, שצמחו בין סלעי ענק לבנים, דומים לגולגולות אדם. לא רחוק משם, שמענו, נוכל לראות את האינטגרטון, המתקן המסתורי שנבנה בשנות השישים ונאמר עליו שהוקם בהנחיה חוץ ארצית, ושהוא יכול לחולל מסע בזמן.
התוכנית שהציעה עצמי-העתידית הניחה שלא אתקשה להקסים את סמואל, ולמרות שהיה לי חבר שאהבתי, אורי שמו, הסתקרנתי לדעת אם אוקסם גם אני מהגאון האפל. נמשכתי לפגוש אותו, אבל בכל פעם שדמיינתי את השלב הבא – שנינו בלב המדבר, ואני נמלטת משם ומשאירה אותו למותו – יכולתי לחוש את הזיעה עולה בכפות ידיי, והתקשיתי לנשום. זכרתי את היום בטירונות שקיבלתי לידיי רובה. למה נועד הנשק, שאלה המפקדת. להגנה עצמית, ענתה מישהי. להילחם באויב, אמרה אחרת. ואז אמרה המפקדת: הנשק נועד להרוג. הבטתי בכלי המתכת שבחיקי, והאמת שבאמירה הפשוטה זעזעה אותי. ידעתי שעצמי-מהעתיד מכירה אותי. הרי אפילו על מקקים אני מרחמת. היא לא הייתה שולחת אותי למשימה הזו אילו הייתה ברֵרה אחרת.
לפעמים רציתי להתכחש, להעמיד פנים כאילו הדבר מעולם לא קרה. לשרוף את הפתקים, לבטל את הטיול, למכור את הטלסקופ, ולהשתדל לשכוח את שמו של סמואל. לא יכולתי. היא – אני – שלחה את ההודעה מן הסתם כמוצא אחרון, כדי להציל את האנושות מעתיד נורא, יודעת שרק בי – בה – אפשר לבטוח. לא, החלטתי, לא אוכל להתחמק, אבל לעת עתה אפשר בהחלט להסתפק רק בגישוש ראשוני. התכוונתי להתחיל בכך שאנסה לאתר את האיש, לראות אם הוא קיים בכלל, ולהבין מי הוא ומה תוכניותיו. בעניין קו הפעולה הקיצוני שהציעה – פשע של ממש – אוכל להחליט מאוחר יותר.
תכננתי את הטיול כך שיכולנו להצטרף לתצפית כוכבים וסיור ב-OVRO, שנערכו בהדרכת סמואל רוטברג. על שלושה דברים הסכמנו כרמל ואני בתום הערב – סמואל היה גאון אמיתי, חכם ומתמצא יותר מהמבריקים שבין חברינו מבית-הספר למחוננים; הוא היה גם מוזר מאוד, יותר מהמוזרים שבין אותם חברים; והוא היה בלתי מושך בעליל לטעמנו, ורדרד ורך, וככל הנראה בתול.
שכנעתי את כרמל להתעכב בחברתו אחרי שהתפזר הקהל. לא לעתים קרובות יוצא לי לפגוש אדם כזה, אמרתי לה. ידעתי הרבה על כוכבים, הוא ידע יותר. הוא כמעט לא הביט בעיניי כשענה על שאלותיי בקוסמולוגיה ואסטרופיזיקה, דיבר אל נעליו או מעבר לכתפינו, אבל הכרתי אנשים כמוהו, שלא ידעו להתחבר אלא בשיחה על תחומי מומחיותם, והרגשתי שלמרות המבוכה, הוא נהנה מתשומת הלב. לפני שנפרדנו הצעתי שאחרי הטיול, כאשר כרמל תחזור למשפחתה, אבוא לבדי לבקר אותו בביתו שבעיירה בישופּ, כדי שנוכל להמשיך לשוחח על אסטרופיזיקה. הוא הסכים.
"תתקשרי אליי כל יום, שאני אדע שהכול בסדר איתך," ביקשה כרמל כשנפרדנו. "לא שאני חושבת שהוא יעשה לך משהו, פשוט, לא יודעת... משהו בו מוזר."
בחצר ביתו של סמואל ניצב תנור שמש – משטח עגול בעל עקמומיות פרבולית, מצופה בנייר אלומיניום. במוקד המראה הפרבולית היה צולה מרשמלו ונקניקיות. היה לו טלסקופ שמידט-קסגריין, משוכלל בהרבה מהטלסקופ הניוטוני שלי. הבית היה בית הוריו, שנסעו לחופשה וביקשו שישמור עליו, או – בנקודה זו היה מעורפל במקצת – פשוט השאירו לו אותו. תהיתי אם פינו את השטח כששמעו שצפויה לבקר אותו בחורה. בחדר השינה שלהם, אליו הצצתי, נחו הפיג'מות שלהם, מקופלות, על כיסוי מיטה מעשה טלאים. על קירות הבית היו תמונות משפחתיות, וסמואל הפעוט חייך בהן בזרועות אימו המתולתלת או הרצין מעל ספר עבה. הוא סיפר לי שבגיל שלוש כבר קרא וכתב, וגם חישב חזקות ושורשים. תהיתי מה קרה לו, לילד תכול העיניים, שהפך אותו לאדם שאני-מהעתיד קבעה שמוטב שלא יתקיים עוד בעולם.
סמואל היה מבוגר ממני בשנתיים, עמד לקראת סיום הדוקטורט באסטרופיזיקה, וידע יותר מכל אדם אחר שהכרתי. ממנו שמעתי לראשונה על חוק מור – האבחנה האמפירית בדבר קצב הגידול של כוח המחשוב – ועל אפשרות קיומם של מחשבים קוונטיים. תוך עשרים עד שלושים שנה, העריך, תשיג האנושות את כוח החישוב שנדרש כדי לבנות את החזון הגדול ביותר שלו: מכונה שתאפשר לחזור לעבר ולשנות אותו.
מסע בזמן, אמרתי לו, אפשרי רק קדימה. זה לפחות מה שאני יודעת. חץ הזמן אינו הפיך. אם מישהו יריץ לאחור סרטון של ספל נשבר, נדע מייד שכיוון הזמן בסרט לא נכון. בסרטון של נדנדה, לעומת זאת, לא נראה הבדל. אבל אילו יכולנו לבחון את הנדנדה ברמה המיקרוסקופית, היינו מזהים גם בה את חץ הזמן התרמודינמי – הצירים נשחקים והחום שנוצר מתפשט החוצה, לעולם לא מתרכז פנימה. האנטרופיה, מידת האי־סדר, תמיד גדלה.
אבל לסמואל הייתה תאוריה משלו. "הכול עניין של כרונו-אנטרופיה," טען. הוא גיבש מודל שעל פיו התנועה לאחור בזמן אפשרית ואף הפיכה כל עוד מתקיימים חוקי הכרונו-אנטרופיה – חוקים שהוא גילה וניסח. בתסכול סיפר לי שלא מצא אף איש סגל במחלקה לפיזיקה שיסכים לטרוח ולהתעמק בהם. ביקשתי לשמוע עוד, והוא הסביר ברצון: התאוריה הגדירה מרחב הסתברות בו כל אירוע גורם בכל רגע לפיצול של אינסוף קווי זמן – נפרדים, אבל לא בלתי-תלויים. חוקי הכרונו-אנטרופיה מכתיבים יחסים אשר ממשיכים להתקיים בין קווי הזמן, קורים דקים של הסתברות, המולידים קשרים רוחביים. אם בקו זמן אחד זכית ברצף של הימורים, בקו זמן אחר תפסיד ברובם.
"אז את מבינה," אמר. "אין שום בעיה לחזור אחורה. כל עוד השינויים בכרונו-אנטרופיה קטנים, קו הזמן המקורי שממנו באת יישמר, ותוכלי לחזור אליו."
"אם מכונה כזו תיבנה, לך תדע מה אנשים יעשו בה," אמרתי. "מה אם מישהו יבצע שינויים גדולים מדי?"
"במקרה כזה תהיה עלייה מהירה באנטרופיה, ויתחילו לקרות דברים מאוד קיצוניים בכל קווי הזמן. אני קורא לזה קריסה קטסטרופלית של הסינכרוניות." הוא משך והניח לפנינו מחברת, ופרש בפניי את האינטגרלים שלו ונקודות ההתבדרות שלהם, חישובים שטרם היו לי הכלים המתמטיים להבין. גם כיום, אחרי שהשלמתי את הדוקטורט בפיזיקה, אני נדרשת לריכוז מירבי כדי לעקוב אחר הפיתוחים המורכבים ששלף אז ישירות ממוחו, מבלי להזדקק לרשימות. את הקבצים המסודרים שריכזו את עבודתו לא יצר כגיבוי לזיכרונו, אלא כתוכנית עבודה שהמתינה ליום שהטכנולוגיה תהיה בשלה לבניית מכונת הזמן.
"מה למשל יקרה בקריסה קטסטרופלית כזו?" דחקתי.
"במקרה הכי גרוע כל האנשים בכל קווי הזמן ימותו, לא נורא." סמואל צחק. "היקום היה פה לפנינו ויהיה גם אחרינו, הוא יסתדר בלי האנושות. אולי אפילו אני בעצמי אעשה את זה."
התחלתי להבין מדוע אני-העתידית חזרה לרגע הזה, לנקודה שלפני כל העתידים הכוללים את מכונת הזמן. מדוע ביקשה ממני להגן, גם במחיר חירותי, על המרקם השברירי של כל קווי הזמן, על עתידיה השונים של האנושות כולה.
"ולא אכפת לך בכלל אם כולם ימותו?" שאלתי כאילו גם לי לא אכפת. לא רציתי להגזים בוויכוח אתו, לא יכולתי להסתכן בכך שיאבד בי אמון.
"אכפת ממה? מהאנושות המסריחה? מילדים קטנים עם נזלת שכל העתיד לפניהם?" התריס בגיחוך, ומבטו נדד אל הפעוט תכול העיניים בתמונות שעל הקיר. "הנה מבזק חדשות: כולם ימותו, ועד שימותו, יסבלו, ורק מדי פעם יהיו להם רגעים קטנים של עונג. רוב האנשים עלובים והחיים שלהם עלובים. עם המכונה שלי, לפחות לא יהיה משעמם!" צחק. "ככה רק החכמים באמת, אלה שיודעים לנווט בכל קווי הזמן, ישרדו. רוצה מרשמלו?"
חברתי הייתה רצויה לו, ובכל יום חזר והזמין אותי לבוא למחרת. אומנם עוד לא התחלתי ללמוד באוניברסיטה, אבל הייתי נבונה, והייתי האדם היחיד שהקשיב לו ברצינות מוחלטת. אולי עזרו גם רגליי הארוכות, היחפות, במכנסיים הקצרים, החולצות הגזורות והגופיות שלבשתי בלי חזייה על גופי הרענן. ידעתי שרק בגלל חוסר הביטחון שלו לא הציע לי להישאר לישון שם, במקום לחזור מדי לילה לחדרי במוטל הזול הסמוך לכביש הראשי.
הוא לא הצליח להגות את השם העברי מאוד שלי, ולכן קיצר אותו לאות הראשונה וקרא לי "אֶם", ובהמשך האריך מעט והפכתי לאֶמָה. אני קראתי לו סם, וכשהרגיז אותי – שמוליק-אהרון. משהו דומה לידידות התפתח בינינו, כמו עובש על קיר לח. בשיחות הטלפון לאורי, לכרמל ולהוריי חזרתי וציינתי כמה חכם היה, וכמה לא מושך; לא רק בגופו, הדגשתי, אלא גם בנפשו. השכל המופלא ביותר שהכרתי היה שייך לאדם פגוע עמוקות, מעורר חמלה וחלחלה.
"אמה, את יודעת מה אני רוצה?" אמר. "אני רוצה... אני רוצה... את מכירה את האנשים האלה שחוזרים ל... לבית הספר שלהם ויורים בכולם?"
שמעתי כמובן על הפיגועים האלה, המצאה אמריקנית. ילדים שסבלו מאכזריות בבית הספר היו חוזרים בבגרותם לנקום, נכנסים לבית-הספר עם נשק ושופכים דם מורים ותלמידים.
"אז זה לא עוזר! כי אלה לא הילדים שהתעללו בך, את מבינה? אני רוצה... אני רוצה לחזור בזמן ולהרוג אותם, את מייקל ואת קייסי ואת רובּ. אני רוצה שה... שהאימהות שלהם יבכו! בעצם לא! אני רוצה שהאימהות שלהם ימותו גם!"
סם תסס עוד ועוד, ונענה ברצון כשמשכתי דף ממדפסת הסיכות והצעתי לו שירשום הכול. רציתי תיעוד, נזקקתי להשתכנע בעומק האפלה שבו. הוא התענג על התיאור החולני של נקמתו בילדים ההם. בטקסיות תלה את הדף על קיר חדרו, להשראה וכיעד. חיכיתי לראות, אולי למחרת ימאס בו ויזרוק אותו, אבל הוא רק הוסיף עוד שמות לרשימה.
לפנות ערב הזמין אותי לשוטט איתו בחוץ. למרות המראה העירוני הרך שלו, נהג להלך בין קוצים ואבנים ברגליים יחפות, ושמח כשמצאנו עקרב או נחש. הוא היה כורע ומביט בו, מדבר אליו. "אתה כמו חייזר בשבילי. מעניין איך זה להיות אתה. איך זה להיות ארסי, איך ההרגשה כשאין לך נאו-קורטקס." מעולם לא הוכש ולא נעקץ. אולי הנחשים הבינו את שפתו.
לעתים היה נתקף דכדוך. "אם לא הייתה לי המכונה לצפות לה, כבר מזמן הייתי מסיים עם זה," אמר לי פעם, והתכוון לחייו. "ככה לפחות יש משהו מעניין שמחכה לי בעתיד."
"אתה לא רוצה לחיות?" שאלתי והשתדלתי לא להסגיר את התקווה שנעורה בי, המשאלה שיעשה את המעשה במו ידיו, ואם לא, לפחות יפתח לי פרצה מוסרית, אולי אמצא הקלה במחשבה שאת רצונו אעשה אם אמית אותו.
"רוצה לחיות? את מתכוונת לשיט הזה שאנשים עושים?" התיז. "תואר ועוד תואר, למצוא עבודה ולהרוויח כסף, להשריץ ילדים שיהיו בריונים או קורבנות של בריונים, ואז גם הם יעשו את כל זה מהתחלה? לא! שום דבר מזה לא מעניין אותי! אבל כשהמכונה תהיה בנויה, לא יישאר כלום מהציוויליזציה המזדיינת. האנושות בנויה על זמן ליניארי, על סיבה ותוצאה. כשזה יקרוס, הכול יקרוס. יהיה פה משבר קולוסאלי מדהים, אדיר יותר מהמטאור שהשמיד את הדינוזאורים! ואז, אז יהיה מעניין! אני רוצה לחיות כדי לראות את זה!"
הבנתי שהנקמות הזעירות בילדים שהתעללו בו היו רק הקצפת החמוצה על העוגה המורעלת. לא היה סיכוי לשכנע אותו שמוטב להיזהר בבניית המכונה. הניהיליזם שלו היה מושרש עמוק, והיה עליי להודות – היה בו קסם. לרגעים שקלתי לבגוד בה, בעצמי-מהעתיד, לנטוש את האנושות ואת תרבותה ולהצטרף אליו בבניית המכונה, לצפות אתו מהשורה הראשונה ברעידת האדמה שתטלטל את יסודות הקיום האנושי. אבל לא הייתי כמוהו. גם אם התרגשותו סחפה אותי מדי פעם, בסופו של יום העדפתי את הסדר על פני הכאוס, את העיר שמנקי הרחובות שלה יוצאים כל בוקר לעבודתם על פני ג'ונגל פוסט-אפוקליפטי מרתק. בהדרגה הבנתי שלא יהיה מנוס מביצוע התוכנית שהתוותה לי אני-מהעתיד. היא ביקשה ממני להסתכן במאסר עולם, ומבלי שידעתי, ניחשתי: גם היא-עצמה הסתכנה. בקו הזמן שלה תעשה גם היא כל מה שנדרש, תהרוג את סמואל ותשמיד את המכונה, אחרי שהעבירה לי את המסר.
זה יהיה פשוט, דיברתי על ליבם של פחדיי. ניסע למדבר, וכשיירדם אסתלק. לא אצטרך לראות במותו. מעולם לא ראיתי אדם מת. חבריי שירתו במודיעין והלכו לאוניברסיטה. לא נטרלנו מחבלים, לא השכמנו להרוג את מי שקם להורגנו. אפילו כחיילת לא נשאתי נשק אלא במטווח, ואת העכבישים ששוטטו בבית תפסתי ושחררתי בחוץ. רק יתושים הרגתי בחדווה פרועה, כי הם התירו את דמי, ולפיכך התרתי גם אני את דמם, ובסיפוק מחצתי את גופיהם הזעירים אל הקירות. אבל בימים שביליתי עם סמואל, שהצטברו והיו לשבועות, היה לי זמן להתרגל, אפילו להתרגש. התגברתי על הרתיעה האנינה מלקיחת חיים. גיליתי בי את החלק שמוצא עונג במעשים קיצוניים. הפחד מהמעשה הנורא ומהשלכותיו הלך ונמהל בציפייה שהיה בה מטעמו המשכר של תנאטוס.
זה יהיה המעשה הנכון, השתכנעתי, אבל עדיין חששתי. לא רציתי לבלות את חיי בכלא האמריקני, וידעתי גם איזה עתיד צפוי לי אם אצליח לברוח לאחר שאשאיר אותו לתעות במבוך המדבר – תמיד אחיה בפחד, דרוכה לרגע שיגלו את גופתו. אני אהיה החשודה המיידית, כי חברים לא היו לו, וטביעות אצבעותיי היו בכל מקום בביתו. שקלתי דרכים להגן על עצמי מהשלכותיו של המעשה הצפוי, שאותו עמדתי לעשות לא לתועלתי האישית, אלא למען כל עתידיה האפשריים של האנושות. קיוויתי שתבונתי, שהייתה חדה מספיק כדי ללמוד מה קורה בכוכבים ואיך פועלת מכונת זמן, תעמוד לי גם כדי לתמרן את רשויות החוק, להגן עליי מהשכל הישר של שוטרים ושופטים שלעולם לא היו מאמינים לי שלטובת האנושות נאלצתי להמית אדם.
היה עליי לתכנן את הפרטים ולחזות את כל ההסתעפויות של המהלכים המדוקדקים שנדרשו כדי להציל את האנושות מסמואל וממכונת הזמן. עשיתי זאת בלהט וביסודיות, ממש כפי שלמדתי את התהליכים שקיימו את אור השמש. גיבשתי תוכנית מהודקת לעילא. חשבתי מראש על כל דבר שעשוי להשתבש: מה עלול לעמוד בדרכי להמית אותו, ומה עליי לעשות כדי לא להישלח לכלא, או לאשפוז. היום אני יודעת שדבר אחד, נורא, היה אז סמוי ממני – לא הצלחתי לדמיין את המציאות בה אחיה אם התוכנית אכן תצליח. עד היום אני תוהה מדוע הסתיר ממני דמיוני את הזוועה.
בשיחת טלפון לילית סיפרתי לאורי שסם ואני נוסעים לראות כוכבים במדבר. הוא שמח בשבילי. אורי לא היה טיפוס קנאי, וממילא הבהרתי היטב שסם לא היה הטעם שלי. תכננתי את הטיול לאמצע השבוע, כשמעטים הטיילים בגנים הלאומיים. לפני שיצאנו ביקשתי מסם שייסע במכוניתו לקנות אוכל וחטיפים לדרך, ואולי גם בקבוק יין או שניים, בזמן שאני אתחיל להעמיס את הציוד לרכב השטח השכור שלי, הרכב החזק והמאובק שכרמל ואני חרשנו בו את כל דרום-מערב ארצות הברית. בהעדרו, הוצאתי את המחברות והדיסקטים ששמר בהם את עבודתו והטמנתי אותם במזוודה שלי, בעומק תא המטען. פי היה יבש כשווידאתי – בחיפזון, דרוכה לצליל מנוע מכוניתו – שדבר לא נשאר בזיכרון של המחשב. לא היה אז אחסון ברשת, וכל רמז למכונת הזמן ולחוקי הכרונו-אנטרופיה נסע איתנו למדבר.
סם נרדם בנסיעה – ערב קודם דאגתי לבדר אותו עד שעה מאוחרת בצפייה ב"שיגעון בחלל", ואת בקבוק היין פתח כבר כשיצאנו – ואני ניווטתי בעזרת המפה אל "עמק המוות", אל הנקודה שנתנה לי אני-מהעתיד. מד הטמפרטורה שברכב הממוזג הראה ארבעים ושבע מעלות, אבל בלילה, ידעתי, יהיה נעים. האדמה שלהטה במשך היום תהיה חמימה מתחת לשמיכה הדקה שנפרוש עליה. לא נצטרך אפילו אוהל, והמרחק מכול מקור מים ידאג שיתושים לא יטרידו אותנו. עצרתי במקום נידח בלב המדבר, רחוק מכל עץ או צוק שהיו עלולים להסתיר את השמיים המכוכבים, שמי הלילה הנפלאים שכמותם לא ראיתי מעולם, לא לפני כן ולא מאז. שביט הייל-בופ הניף את זנבו הזוהר הלאה מהשמש, ושביל החלב טפטף כוכבים מעלינו.
לארוחת הערב הכנתי תבשיל אורז מקסיקני מקופסה, ובזמן שבעבע על הגזייה, הצעתי לסם שאלמד אותו קרב מגע. לא הייתה לי שום הסמכה באומנויות לחימה, ולסם לא היה עניין להמשיך את ההתגוששות מעבר לדקות בודדות, שבהן הטביע סימני אצבעות בחזי, ואני שרטתי אותו בלחיו ובכתפו. תאי עורו היו מתחת לציפורניי, ולא נזקקתי ליותר. אחרי האוכל פתחנו בקבוק יין נוסף, הוצאנו את הטלסקופ וצפינו בכוכבים, סמוכים זה לזה, שנינו לבד במרחק קילומטרים רבים מכל מקום ישוב וכל דרך סלולה.
כשהניח את ידו על ירכי לא התנגדתי. בנחישות כפיתי על גופי הנרתע לבצע את המשימה. כדי להתגבר על המיאוס נשאתי מבט אל השמיים, ועיניי מצאו מקלט בכוכב התכול וֶגָה. דימיתי את ידיו לידי רופא שעליי להניח לו למשמש בגופי. כשלא יכולתי עוד, עצמתי את עיניי, נעצתי את ציפורניי בכף ידי והתרכזתי רק בכאב שהסבו לי. סמואל התנשף, צווח ונאק בעונג. את אנחות המצוקה השקטות שלי חשב מן הסתם לקולות של הנאה. הדבר לא ארך זמן רב. לאחר מעשה ניסה לנשק אותי. הפניתי את פניי ממנו. הוא לא הבחין בדמעותיי.
הוא ישן כשנסעתי משם, ברכב שרוב הציוד טרם נפרק ממנו. כשיתעורר ימצא רק את הטלסקופ, הגזייה, שאריות אורז בתחתית הסיר ורבע בקבוק יין לבן. יצאתי לאט, באורות כבויים, עוצרת את נשימתי כאילו בכך יכולתי להחריש את רעש המנוע, ואז בשעטה, באורות גבוהים, רחוק, רחוק, לפני שתשתלט עליי החרטה. בהחלטיות התעלמתי מהפיתולים המכאיבים שבבטני, כאילו מצפוני מנסה לפנות לאחור. הדלקתי את הרדיו, מקווה להסחת דעת, אבל רק שירים רומנטיים שודרו בשעה כזו. כיביתי אותו.
בשעת בוקר מאוחרת הגעתי לתחנת משטרה בעיירה קטנה. "הוא אנס אותי," התייפחתי, בפחד ובהקלה. "הצלחתי לברוח ממנו."
עבר זמן עד שסיימו לגבות ממני עדות, הבינו שסם נמצא בלב המדבר הלוהט, ויצאו לחפש אותו. בסערת הנפש לא זכרתי את הדרך שנסעתי בה, או כך לפחות אמרתי, וכשנזכרתי, בביטחון גמור הפניתי אותם לצד האחר של המדבריות.
גופתו הצרובה של סמואל נמצאה לאחר ארבעה ימים. אי־ודאות שררה באשר למידת אחריותי למותו, והיה עליי לעמוד לדין. ראיות לאונס נמצאו על גופי ותועדו בתחנת המשטרה. המושבעים קיבלו לידיהם גם רשימה סדיסטית במיוחד שמצאו השוטרים בחדרו, ובה הוזכרו האנשים שביקש לנקום בהם, והמעשים המשונים, האיומים, שביקש לעשות בהם. כרמל העידה שהתעניינתי רק בשכלו, שגופו היה דוחה בעיניי, וסיפרה על אורי, החבר שלי בישראל. איש לא הטיל ספק בעוצמת הזעזוע שחוויתי: פרצי רעידות אותנטיות, לא רצוניות, טלטלו אותי כשדיברתי על אותו לילה. הם לא ידעו, לא יכלו לדעת, שהצטמררתי לא למחשבה על מה שעשה סמואל, אלא לזיכרון של מה שהעזתי אני לעשות. חלחלה כנה, משכנעת, ניכרה בפניי כשחשבתי על מעשה הזוועה. המושבעים פסקו פה אחד לטובתי.
מאז עברו כמעט שלושים שנה.
המעשה ההכרחי נעשה. הסיפוק שבהשלמתו היה לי לשכבת מגן דקה, אבל תחתיו נותרו חוטי נפשי מסוכסכים. לא יכולתי לספר לאיש. לא למשפחתי, לא לכרמל, לא לאורי. נאטמתי. הלכתי לאוניברסיטה כמו חבריי, צפיתי בהם כששאפו, מלאי התלהבות, לתואר, לעבודה, לנישואים ולילדים, אבל אני לא מצאתי עוד טעם בדבר. נפרמו בי מוסכמות האנוש הפשוטות, דעך בי דחף החיים הבריא. את אורי איבדתי, ואהבה אחרת לא מצאתי. אבד לי גם הלהט התם להבין את הכוכבים, לחקור את מסתרי היקום; העניין שמצאתי בלימודיי נמדד רק על פי הרלוונטיות שלהם לאובססיה שאחזה בי מאז – להבין את חישוביו של סמואל.
נבגי הספק משגשגים בחשיכת הסוד, והוודאות שהניעה אותי אז לפעולה התערפלה ממרחק השנים – האם באמת עשיתי את הדבר הנכון? לא היה מי שיציע לי וידוי ומחילה. הרעל חלחל בי לאיטו, התמיר כל תא. נשאתי אותו בבדידות. השקר והאמת, הטוב והרע, נמהלו בתוכי לתמיסה צמיגית ומאכּלת שעיוותה את רוחי: אני קורבן אונס, עדת שקר; אני רוצחת. רק מי שחווה זאת מבין מה מתרחש בנפש שסוד איום נרקב בה, מפריש חומר שהוא היפוכם של החיים, ניגודה של התקווה, מפלתו של העתיד. לא הייתה לי שמחה בחבריי, בלימודיי, בעבודתי; גם לא בכוס קפה, בספר או בפרח. רק בשרפות, במגפות ובמלחמות מצאתי הקלה, כשטירופו של העולם שיקף את התוהו ששלט בנפשי, אותו הסתרתי מתחת לקליפות דקות ומתפוררות, מראית עין של תפקוד אנושי.
שוב ושוב חזרתי במחשבתי אל אותם ימים בקליפורניה, אל הרגעים האחרונים שלי כאדם שנפשו טרם הושחתה. הלוא רק שבועות בודדים היו לי אז לתכנן את צעדיי, ומאז עברו שנים רבות. היה לי פנאי לחשוב, והעליתי בדעתי אינספור פתרונות טובים יותר, אבל השערה שאין דרך לבדוק אותה אינה אלא הבל. רק המחשבות נותרו, מציעות לי עוד ועוד תרחישים חלופיים שלעולם לא יתממשו. העבר חתום, ודרך לחזור אליו, להפוך בו, לשנות אותו – אין. נמשכתי אל ייסורי המחשבות, הם היו הדבר הדומה ביותר לרגש שהשקה את הנפש היבשה. תרחיש אחד חזר אליי תמיד, ובו מצאתי בי את היכולת לאהוב את סם; היום אני מבינה שלא הייתי רחוקה מכך, לא מאוד. בעומק ישותנו לא היינו כה שונים. וסם היה אוהב אותי. ובזכות אהבתנו היה נגמל מדחף ההרס, היה מוצא בו את הרצון לחיות כפי שבני אנוש חיים; או אולי הייתי אני, כמוהו, מפנה עורף לערכי אנוש מכול וכול, וביחד היינו מביאים את האפוקליפסה לעולם. כך או אחרת, לא הייתי מתייסרת עוד בחרטה. לא הייתי נושאת בחזי לב, שהיה לקבר שבו נרקב זכרו.
היא – אני של קו הזמן האחר – בוודאי לא יכלה לנחש מה יקרה לי. לא שיערה כמה עמוק ייחרטו בי השלכותיהם הבלתי הפיכות של מעשים מסוימים, נוראים. לא יכלה לחזות את המסקנה שתתגבש בי: הדבר המוסרי ביותר שניתן לעשות הוא לאפשר לאדם מיוסר להגשים את חרטותיו, לדפדף בין חלופות עברו. היום אני יודעת כי ייעוד חיי הוא הפיכת העבר לבר-שינוי, משימה שרק אדם רדוף כמוני יכול להבין את חשיבותה. הסכנה אכן גדולה, אבל התקווה גדולה ממנה.
בקרוב אתחיל בבניית המכונה כפי שלמדתי מסמואל. אין דבר נכון מזה.