1.
אחד הרובוטים הניסיוניים עקף את אור כשפסעה במסדרון וכמעט נתקל בה. הרובוט נכנס בנסיעה פרועה לחדר המנוחה, מפריע לעובדי החברה שרבצו שם על פופים וערסלים, אוזניות לראשיהם. אור לא זכרה מתי התירו לרובוטים לנוע בקומת הפנאי.
היא האיצה את קצב הליכתה ונכנסה לקפטריה – שם צנוע לחלל המרווח שבו יכלו העובדים לבחור, ללא תשלום ובכל שעה, מתוך מגוון מבלבל של מאכלים ומשקאות. מצידה השני של מכונת הקפה חייך אליה איש מבוגר בעל עיניים מלוכסנות, וחיוכו מילא את אור בחמימות שקטה. הוא רמז לה אל צידו הרחוק של החדר. שם, ליד אחד משולחנות המתכת העגולים, ישבה אישה ששערה הארוך חלק ובהיר. משהו בפנים השקטים הצית באור הבהוב של התרגשות: אני מכירה אותה! אבל היא לא זכרה את שמה, ולא הצליחה להצדיק את הדחף לגשת אליה. מבטה סרק את מוצרי החלב, את הפירות והמשקאות. היא לא זכרה למה באה לקפטריה ומה רצתה. שוב נמשכו עיניה אל האישה והיא הסיטה אותן במבוכה ופנתה ללכת, אבל האישה פנתה אליה:
"אל תלכי. אני צריכה לדבר איתך."
לאור נדמה היה שהבחינה במתח בקולה. היא ידעה שהדבר שרצתה לומר היה חשוב. המבוכה המעורפלת התפוגגה ואור ניגשה והתיישבה מולה. לפתע התרוקנה הקפטריה, והחדר שהקיף אותן הפך לבן כולו. גם השולחן שביניהן היה לבן. בחדר הלבן לא היו חלון או דלת.
השעון המעורר צלצל. אור שלחה יד להשתיק אותו והתיישבה במיטה. איזה חלום מוזר. היא ניסתה להיזכר מי היתה האישה בעלת הפנים השקטים, וכמעט נגד רצונה הסכימה להשתכנע שהיתה דמות-חלום, ורק מהחלום היא מכירה אותה.
על השידה בחדר שנועד ליגיל, אם כי בפועל היתה זו אור שישנה בו מדי פעם לבדה, מצאה את הבגדים שהכינה לה בערב הקודם – מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו אפורה אקראית, שנשלפה מראש הערימה. כשיצאה למסדרון ראתה ששחר ויגיל ישנים עדיין, חבוקים במיטה הענקית, וסגרה עליהם חרש את הדלת, שלא יעיר אותם רעש מכונה הקפה.
היא ישבה לשולחן וקראה מיילים, כוס ריקה למחצה של אספרסו ארוך לצד המחשב הנייד הדק. קול זרימת מים מחדר האמבטיה, מעבר למסדרון, עורר בה דריכות קלה של מיאון: אותו חלק בנפשה שנדרש כדי לנהל אינטראקציות אנושיות עוד לא התעורר הבוקר. אור שמעה את דלת חדר האמבטיה נפתחת, ושחר דשדשה אל הסלון בנעלי הבית הסרוגות שלה, בעלות אוזניים ושפם עכבריים.
"אורצ'וק! את יוצאת כבר?" שאלה שחר ונצמדה אליה.
"כן... למה קמת כל כך מוקדם?" אור החזירה לה חיבוק. הגוף העגלגל היה עדיין חמים משינה.
"חלמתי משהו מוזר," אמרה שחר. "חלמתי שנולדו לי תאומים ואז נשארה רק הבת, והבנתי שהבן בעצם אף פעם לא נולד."
"זה כנראה לילה של חלומות מוזרים," אור סגרה את המחשב הנייד ודחקה אותו לתוך אותו תיק ירוק-לבן מרובה תאים שבו השתמשה בעשר השנים האחרונות. כל עוד לא נקרע, לא הפריע לה שהתבלה. היא השחילה את זרועותיה ברצועות התיק, מקפיצה אותו על כתפיה עד שמצא את מקומו.
"למה, מה את חלמת?"
"אני אספר לך מתישהו, חייבת לזוז." למעשה עדיין היתה רחוקה מלאחר לרכבת, אבל המחשבה על החלום קרנה באווירה קסומה של סוד, והיא ידעה שאם תדבר עליו, יימהלו בו חומרים של מציאות. שום דבר לא קרה בחלום, ובכל זאת היה משמעותי, חי, כאילו הועברה למציאות אחרת. תחושת החמצה עמדה בה על שלא הספיקה לשמוע מה התכוונה האישה לומר.
שחר בחנה את בבואתה בראי הקטן שעל קיר הסלון, שהיה נתון במסגרת ברזל – הפריט הראשון שיצרה לביתן המשותף. "אמא'לה, תראי איזה חצ'קון בגודל פיל. זה הכול מאז שהפסקתי גלולות." היא זקרה את סנטרה והעבירה אצבע על התפיחה האדומה הזעירה שבעור השחום.
"את נראית מעולה," אמרה אור את המשפט שידעה שתמיד נכון לומר, וכדי להוסיף לו אמינות הרימה מבט, שלא תוכל שחר לטעון שהיא אפילו לא הסתכלה, אבל שחר עדיין הביטה בבבואתה והחמיצה את ההשתדלות.
"לא נורא, המטרה מקדשת את האמצעים." שחר פנתה מהראי, ידיה בתלתליה הכהים, מנסה לסדר את שערה ללא תוצאות נראות לעין. לבסוף אספה אותו לקוקו מרושל. "את זוכרת שבאים אנשים הערב?"
"איזה אנשים?" שאלה אור, שלא הבינה את הצורך למלא את הבית אורחים זרים-למחצה, מוזיקה חזקה וריח של סיגריות.
"החבורה הרגילה, את יודעת, החבר'ה שלי ושל יגיל, וגם את אמיר ושירי הזמנתי. את לא רוצה להזמין אנשים מהעבודה? עכשיו לפני שאת עוזבת זאת הזדמנות אחרונה," הציעה מעל לכתפה, בדרכה למטבח.
ההגדרות שלהן למושג "הזדמנות" בהחלט לא היו זהות. לאור היה ברור שדווקא עכשיו, יותר מתמיד, היא פטורה מהמאמץ ליזום קשר עם עמיתיה. אמיר יספיק לה לגמרי.
"אולי את שמוליק? הוא תמיד מזמין אליו, פעמיים היינו אצלו," שחר לא ויתרה, ואור הופתעה תמיד שהיא בכלל זוכרת איך קוראים לעמיתיה. "ומה עם מיכאלה? היא חמודה."
פניה של אור התחממו מעט למחשבה על מיכאלה – שמיכאלה תהיה כאן, אצלה בבית – והסומק לא נעלם מעיניה של שחר, שקראה בצחוק:
"ידעתי! ידעתי שאת חמה עליה!"
"אני לא..." הסומק העמיק.
"אז מה כן?" שחר מזגה חלב שיבולת-שועל לקערה וחפנה קורנפלקס. חמישה פתיתים החטיאו את הקערה ונשרו לרצפה, מצייתים לחוק הכבידה האוניברסלי. אור, התיק עדיין על גבה, רכנה ואספה את הפתיתים הצהובים ופנתה להשליך אותם לפח.
"סתם... היא יפה, וחכמה, ויש בה שקט כזה." דגדוג קל של עונג עבר באור כשדיברה על מיכאלה, בגבה אל שחר. היא קיוותה ששחר לא תלחץ בעניין ההזמנה. די היה לה להגניב אל מיכאלה מבטים מרחוק, להציץ בעיניים התכולות שמאחורי המשקפיים העגולים ולחמוק מיד מקשר עין ישיר. היא דמיינה את מיכאלה יושבת בסלון, באחת המסיבות האלה ששחר אהבה לארגן. כפנטזיה, הרעיון היה מושך, אבל היא ידעה שבפועל, האירוע יגרום לה אי נוחות. היא ניסתה לדמיין איך זה יתבצע, איך תידרש לחלק את תשומת ליבה בין אמיר, מיכאלה ושמוליק, להשגיח שכולם ירגישו בנוח בין החברים של שחר ויגיל. לא, זה יהיה מורכב מדי.
"את בטוחה שאת לא רוצה איתה משהו?" שאלה שחר והתיישבה לשולחן האוכל – שולחן זכוכית משושה בעל רגלי ברזל, אחת העבודות הראשונות שלה, שבנתה כשהיתה סטודנטית. "כבר הרבה זמן שלאף אחד פה לא היה מישהו חדש. נהיינו משעממים."
"מה אני אעשה עם עוד אישה? אחת מספיקה לי לגמרי." אור החזירה את החלב למקרר, שלתה לעצמה חופן פתיתים מקופסת הקורנפלקס שעוד עמדה על השיש, נשקה לשחר נשיקה חטופה על שפתיה ופנתה אל הדלת. "ביי שוּשי, אני תכף מאחרת."
"אוהבת אותך!" קראה שחר אחריה.
כשעמדה על הרציף והמתינה לרכבת, חזרו אליה פניה של האישה מהחלום. החדר הלבן והאישה בעלת הפנים השקטים לא היטשטשו במהירות, כדרכם של חלומות, אלא דמו יותר לזיכרון של אירוע שקרה. אור הרגישה שבאופן כלשהו, היה לאישה קיום אמיתי בעולם. מה היא רצתה להגיד לי? במהלך הנסיעה הקצרה הרימה מדי פעם את עיניה מהטלפון והביטה באנשים שבקרון, הרגישה שהאישה עוד תחזור, לא ברור מתי ואיך, והיא צריכה רק לוודא שלא תחמיץ אותה. לפני שעלתה למשרד ניגשה לקפטריה. כשתפוח בידה, והכוס התרמית הלבנה שלה מלאה בתה מנטה שנמזג על ידי צעיר חייכן, פסעה לאורך המסדרון עד סופו: החדר הלבן והאישה לא היו בשום מקום.
2.
"נו, תישארי איתנו!" הפציר שמוליק, שזה עתה יצא ממשרדו של הבוס שלהם. "אם תתמקחי, בטוח ייתנו לך הצעה מעולה, אפילו יותר ממה שהציעו לי." האפשרות להתחייב לשנה נוספת היתה הנושא שהעסיק את כל עובדי אר-בי-סי-חמש לשעבר. ענקית הטכנולוגיה שעבדו בה, שרכשה את אר-בי-סי בעיקר כדי לסלק את התחרות מהשוק, היתה מסוג החברות שנחשבו למקום עבודה אידיאלי, אבל לאור לא היה עניין בפעילויות גיבוש והעשרה, וגם לא בחדרי משחקים ובחדרי כושר שהיו פתוחים לעובדים לאורך כל היממה, מתוך הנחה שבכל שעה הם עשויים להיות בעבודה.
מיכאלה נכנסה, ואור נמנעה מלהביט בה, כאילו יכלה לדעת מה נאמר עליה מוקדם יותר באותו בוקר. היא בהתה בשורות הקוד שמישהו אחר יצטרך בקרוב להתאים למערכת שהיתה זרה להן לחלוטין. לרגע דמיינה את עצמה מזמינה אותם לביתה – אני רק צריכה להגיד: "באים אלינו אנשים היום. רוצים לבוא גם?" – אבל התכווצות מהירה של הימנעות בתחתית בטנה, כאילו שקלה לומר משהו גס או אכזרי, השתיקה אותה.
"הנה, מיכאלה כבר חתמה!" ציין שמוליק.
"באמת?!" אור הופתעה, והתחרטה מיד על שמץ הביקורת שכנראה התגנב לקולה. היא ידעה היטב שבעיני רוב האנשים, מצבם של עובדי אר-בי-סי היה מצוין: האקזיט היה מכובד, והוצע להם תגמול נדיב אם יישארו, אבל זה היה שיקול שולי עבור אור, שעבדה כמתכנתת מגיל שש-עשרה, ובזכות שילוב של כישרון, עבודה קשה ומזל, היה לה הון שהביך אותה מעט, ועלה בהרבה על צרכיה, הנוכחיים או העתידיים.
"תישארי איתנו, מה אכפת לך?" שמוליק לא שחרר. "מה, לא טוב לך פה?"
"אני לא אוהבת את הפרנקנשטיין שאנחנו עושים פה," היה כל מה שהסכימה להגיד. מאז הרכישה הפסיקו לעבוד בפיתוח, ועסקו בפירוק המוצר לרכיבים לצורך הטמעה בטכנולוגיה של החברה הרוכשת – יצור-כלאיים מאולץ, שהרכבתו היתה עבודה מתסכלת וחסרת השראה; על זה הסכימו כולם. אור, שכל חייה עבדה לא רק לצורך פרנסה, אלא מתוך להט של ממש, סבלה במיוחד. אם מה שעשתה לא הדיף ריח של עתיד ולא עורר בה התרגשות, לא נמשכה לעסוק בו. היא לא יכלה להסביר את כל זה לשמוליק ומיכאלה. זה היה פרטי מדי, וכנראה, ידעה, גם ילדותי. היה עוד שיקול אישי, שגם עליו לא דיברה: היא לא יכלה להיכנס למחויבות מקצועית חדשה, מפני ששחר רצתה מאוד שייכנסו להיריון, בו-זמנית, ובהקדם האפשרי. אם הכול יקרה כפי ששחר תכננה, הרי שהן ילדו עוד לפני שהשנה תחלוף.
3.
בערך עשרים איש מילאו את הדירה לעת ערב. את רובם אור לא הכירה, או הכירה ושכחה מיד. שחר ויגיל אספו חברים כפי שאנשים אחרים אגרו ספרים או מילאו את הבית בחתולים. מכרים מהקהילות הלהט"ביות והא-מונוגמיות, מעצבים ויוצרים מסוגים שונים וסתם חברי ילדות רבצו בפינת הטלוויזיה, ערבבו לעצמם משקאות מאוסף הבקבוקים האקראי שעל השיש, או ישבו על הספה הישנה שבמרפסת, מעשנים ומאפרים לתוך עציצי החרס הגדולים, שבהם גדלו צמחי לימונית ומרווה מפוארים. שחר טענה, ואף אחד אחר לא תמך בטענתה, שדישון באפר סיגריות משפר את התה שהוכן מהם. בצר המקום על הספה היו גם מי שדחקו ישבנים על בסיס הבטון הצר של מעקה המרפסת.
מה שנקרא בפי דיירי הבית בשם הסטנדרטי "פינת טלוויזיה" מילא את רוב שטח הסלון בסידור מחושב של מזרנים עבים, פופים וכריות שהונחו על שטיח צמרירי. הוכח בעבר שניתן לדחוס לשם אפילו חמישה-עשר אנשים שחיבבו זה את זה מספיק. במקום טלוויזיה התקין יגיל מקרן ומסך ענק, וצייד את הסלון ברמקולים באיכות מצוינת. כעת השמיעו הרמקולים מוזיקה אלקטרונית נישתית, והמקרן הציג תבניות קליידוסקופיות, הזייתיות. אור ישבה עם אמיר ועם אשתו שירי על אחד המזרנים ובהתה בצורות הצבעוניות שהסתחררו מולה. עם אמיר מצאה תמיד על מה לדבר, אבל בחברת שירי הצטמק החיתוך של נושאי השיחה שעניינו את שלושתם לכדי קבוצה ריקה כמעט. שחר, שנדדה בין הקבוצות, מוזגת שוטים של וודקה, יוצרת חיבורים ומחיה שיחות גוססות, הבחינה בשלישייה המיובשת, והתיישבה ליד שירי.
"יש לי משהו מעולה בשבילך לאקנה, אם את צריכה." הישירות של שירי, שגבלה בחוסר טקט, דווקא לא הפריעה לשחר, שהעבירה אצבע על סנטרה וקו הלסת שלה, מגששת אחר החצ'קון-האב ובודקת אם כבר צמחו לו ילדים.
"זה כי הפסקתי גלולות," שיתפה. "אני מנקה את הגוף. אור ואני הולכות להיכנס להיריון בקרוב."
"אני לא יודעת כמה בקרוב זה בקרוב," אמרה אור. זה היה הריקוד הרגיל שלהן: שני צעדים קדימה – שחר; צעד אחד לאחור – אור.
"שתיכן? בו-זמנית?" התעניינה שירי.
"זה התכנון," אמרה שחר בעליזות ומתחה את חצאית המיני הסגולה, הנוצצת, על ירכיה המלאות.
"את בטוחה שזה רעיון טוב? תינוק זה קשה," אמרה שירי. "לא יהיה יותר קל אם נניח את תתחילי, וקודם תראו איך זה –"
"אני לא חושב שזה ענייננו," קטע אותה אמיר בקול שקט, מאופק, והניח יד על זרועה.
"אבל אנשים לא יודעים כמה זה קשה! לנו יש ניסיון. אתה לא חושב שאם נראה לך שחברים שלך עושים טעות, אתה צריך להגיד להם?"
אמיר הטה את ראשו כאומר, אולי, יכול להיות שיש טעם בדברייך.
"ברור לנו שביחד יהיה קצת יותר מאתגר," אמרה שחר, "אבל אחרת, ההיריון ירחיק בינינו." המבט שהעיפה באור התרה שלא תעז לצדד בשירי. "תחשבי שאני אהיה בהיריון ואור לא תבין בכלל מה עובר עליי? ככה נעבור את זה ביחד ממש! ואנחנו נסתדר, יש את יגיל, כשהוא לא עם הילדים שלו הוא פה, ואם צריך ניקח גם עזרה בתשלום, לא בעיה."
ההערה האחרונה, חשבה אור, היתה חסרת רגישות. אמיר, שהיה רק בתחילת הקריירה האקדמית שלו, הרוויח משכורת צנועה בינתיים. שירי החליפה כמה עיסוקים, וכמעצבת גרפית עצמאית, שבילתה את רוב זמנה בטיפול בילדות, כמעט שלא השתכרה. לרגע שקלה אור להעיר לשחר, כפי שאמיר העיר לשירי קודם, אבל היא למדה מהניסיון לא למהר לומר את הדבר הראשון שעלה בדעתה. נדרש לה רגע של התעמקות בסיטואציה, ואז הבינה שהתייחסות נוספת לנושא תהיה חסרת טקט אפילו יותר. עדיף להעמיד פנים שדבר לא נאמר.
"אבל מותק שלי," קראה שירי, "כל אחת עוברת את זה לגמרי אחרת! יכול להיות שאת תשכבי בבית ותרצי למות מרוב בחילות, והיא" – החוותה בסנטרה על אור – "רק תרצה לעשות יוגה ולשחות כל היום."
זה לא היה סביר. הפעילות הגופנית היחידה שאור אהבה היתה הליכות ממושכות, וגם עליהן יכלה לוותר. היא התקשתה להבין את הצורך הכפייתי-כמעט של אנשים, כמו יגיל למשל, לעסוק בספורט.
"טוב, בכל מקרה, אם את רוצה להתייעץ על כל דבר – אם שתיכן רוצות – אני פה. הרי עברתי את זה כבר פעמיים. יש לנו גם ציוד, הכול שמרנו."
"כשיגיע הזמן, בטח נרצה לשאול אתכם על הנקה, וחיסונים גם. את לא חיסנת, נכון?" שאלה שחר, מנצלת את סידור הישיבה שהשאיר את אמיר ואור מחוץ לשיחה.
שירי גלגלה אל התקרה מבט של לאחר-ייאוש. "הלוואי, אבל אז היתה לי רק ילדה אחת מאמיר וגם היא היתה גדלה עם הורים גרושים. הוא לקח את הבנות לקבל זריקות, לא השאיר לי ברירה."
"את יודעת איזה מגפות היו בעולם לפני החיסונים?! כמה ילדים מתו לפני גיל חמש?" לא נדרש הרבה כדי שאמיר יפתח שוב את הדיון, נסער כאילו בנותיו נמצאות ממש ברגע זה בחדר האחות, מתווכח עם שירי כאילו לא אשתו נמצאת מולו אלא הנציגות העולמית של מתנגדי המדע והקדמה. אור הכירה את הזעם שהתלקח בו מול מה שתפס כהתנהלות מזיקה ולא הגיונית, זעם שמעולם לא הופנה אליה: הם היו באותו צד בנושאים האלה, אם כי היא היתה פחות לוחמנית ממנו.
"די, זה לא באמת רלוונטי עכשיו, ולא ברור מתי זה יהיה," אמרה אור, שלא רצתה שיריבו בגללה. "היריון יכול לקחת זמן. בכלל לא בטוח שזה יקרה בקרוב."
"טוב, כשיגיע הזמן, אז שכל אחת תחליט על הילד שלה, זה מה שאני יכולה להמליץ לכן," אמרה שירי וקמה. צריך לשחרר את הבייביסיטר, הסבירה.
"אני אשמח אם תפסיקי להגיד את זה," אמרה שחר, אחרי שנישקו וחיבקו את אמיר ושירי לשלום.
"להגיד מה?" אור לא היתממה, לא לגמרי. אולי כן התכוונה לחיסונים. עדיף לשאול.
"שלא בטוח שניכנס להיריון בקרוב. מחשבה יוצרת מציאות."
אור השתדלה לא לעשות פרצוף ספקני, או חלילה שיפוטי. לשחר היו פה ושם אמונות כאלה, ואור, בשלב מוקדם של יחסיהן, לקחה על עצמה לקבל ולאהוב את שחר בלי לנסות לשנות אותה – בדיוק כפי ששחר קיבלה ואהבה אותה.
"די, הגיע הזמן! כבר הודעת בעבודה שאת עוזבת?"
"אהה," הנהנה אור. זה לא שקר. מיכאלה ושמוליק יודעים.
"הודעת רשמית, או אמרת לחבר'ה?"
"אה... אני אודיע, בשבוע הבא אני אודיע."
שחר שאפה והחזיקה את האוויר לרגע, מתאפקת, ואור נתקפה באותה תערובת של כעס ואשמה שעלתה בה בכל התנגשות בין הנטיות הטבעיות שלה לאלה של רוב המין האנושי. שוב היא מאכזבת את אהוביה בחוסר יכולתה לרצות את מה שבני אדם רוצים, לאהוב את מה שבני אדם אוהבים. כולם רוצים ילדים. כולם יודעים מתי מגיע הזמן לעשות אותם. למה אצלי זה לא כזה ברור?
בלב החדר ההומה, התכווצה בבדידותה. האנשים היו רועשים והשיחות סתמיות. הסיגריות הסריחו. המוזיקה שיגיל בחר היתה כולה דיסוננסים מוזרים. היא רצתה להחליש אותה, אבל לא העזה. נראה שרק היא הרגישה ככה. כולם מלבדה נהנו. היא היתה זרה בביתה-שלה. עיניה נעצמו והיא הפנתה את ראשה משחר.
"הי, אורצ'וק..." שחר התקרבה והניחה יד רכה בשיפולי גבה. "אני יודעת שלוקח לך זמן להתרגל לרעיון, אבל את תראי שזה יהיה טוב. אנחנו נהיה אימהות, אנחנו נהיה משפחה. את סומכת עליי?"
אור הנהנה, ידעה שזה לא הזמן ולא המקום, ושחר חיבקה אותה.
השעה היתה מאוחרת. חבוקות יצאו למרפסת, שם ישב יגיל בחברת כמה בחורים וגלגל ג'וינטים דקים ומושלמים. "אתה יודע," העיר מישהו למראה שחר ואור המתקרבות, "אשתי תמיד בלחץ כשאני בא לפה, היא דואגת שייכנסו לי רעיונות לראש." חברי הילדות של יגיל לא הצליחו להתגבר על ההשתאות, או על הקנאה, וממילא לא טרחו להתעמק עד הסוף בטיב הקשר בין שלושתם.
"איך אומרים? משפחה כן בוחרים," יגיל חייך והושיט זרוע מזמינה לעברן. שחר התיישבה בחיקו, ואור נותרה עומדת. יגיל ליטף את רגלה. "תקנא, אחי. יש במה."
"בקושי אתה מסתדר עם אישה אחת בבית, איך תסתדר עם שתיים," קנטרה שחר, והעניקה ליגיל נשיקה ארוכה והפגנתית. בשחר היה עדיין משהו מהנערה הטבריינית המתריסה, המנערת מעצמה את שרידי הפריפריה. היא נהגה לומר שזה אופי של אומנים: משיכה לאוונגרד, רצון לפרק מוסכמות וצורך בקהל. בעיני אור היתה ההתנגדות למוסכמות תמוהה בערך כמו הכניעה להן. גם את הצורך בקהל לא הבינה, בעיקר אם הורכב מאנשים שלדעתם לא היה ערך רב בעיניה, ושלא עשו מאמץ להבין אותה. אבל שחר ויגיל המשיכו להזמין נציגים של התרבות ששחר כינתה "הטרו-מונו-סחי-נורמטיבית", נהנו מתשומת הלב והתבשמו מניחוח הקנאה.
רסס בדיחות על נשים וגברים התפזר מסביב. עוד ג'וינט הודלק. שחר שאפה ממנו והציעה לאור, שסירבה, אמרה לילה טוב, הזכירה שאין נשיקה אחרי עישון, הבטיחה נשיקה כפולה מחר בבוקר, דחקה אטמים לאוזניה, ושכבה לישון לבדה על מיטת הנוער שבחדר העבודה, שלא יעירו אותה שחר ויגיל כשייכנסו לישון מתישהו לפנות בוקר.